ביאור שטיינזלץ על יבמות ק״ו

1 א תנו רבנן שנו חכמים: חליצה מוטעת — כשרה. ושואלים: אי זו היא חליצה מוטעת? אמר ריש לקיש: כל שאומרים לו ליבם שאיננו בקי בהלכה: חלוץ לה, ובכך אתה כונסה, כלומר, על ידי זה אתה נושאה לאשה. שאף שלא התכוון כלל לפוטרה, חליצה זו מועילה, ופוטרת אותה.

2 אמר ליה לו ר' יוחנן, אני שונה: בין שנתכוון הוא לפוטרה ולא נתכוונה היא להיפטר מזיקתו, בין שנתכוונה היא ולא נתכוון הוא — חליצתה פסולה, עד שיתכוונו שניהם כאחד, ואת אמרת ואתה אומר שבמקרה כגון זה, שאינו מתכוון כלל לפוטרה, תהא חליצתה כשירה?!

3 אלא חליצה מוטעית היא כל שאומרים לו: "חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז", שגם אם לא תתן — החליצה כשירה. תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך כר' יוחנן: חליצה מוטעת — כשירה. אי זו היא חליצה מוטעת — כל שאומרים לו: "חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז".

4 ומעשה באשה אחת שנפלה לפני יבם שאין הגון לה, ואמרו לו: "חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז", ולא נתנה לו לאחר מכן כלום, ובא מעשה זה לפני ר' חייא והכשירה.

5 ומסופר עוד: ההוא דאתא לקמיה איש אחד שבא לפני ר' חייא בר אבא בענין ייבום, ובאו היבם והיבמה. אמר לה ר' חייא ליבמה: בתי, עמודי! כי מתחילים עכשיו לדון, ועל בעלי הדין לעמוד. אמרה ליה לו: אימא אמור ישיבתה זו היא עמידתה, כלומר, עדיף לה שלא תעמוד ולא תתייבם. אמר לה ליבמה: ידעת ליה מכירה את אותו את היבם הזה, ויודעת משום מה רוצה הוא בך? אמרה ליה: אין כן, ממונא הוא דחזא לה וקבעי למיכליה מינה ממון הוא שראה אצלה, כלומר, אצלי, ורוצה לאכול, לקחת, אותו ממנה ולכן הוא רוצה לייבם.

6 אמר לה: וכי לא ניחא נוח לך הדבר? אמרה ליה לו: לא. אכן איני רוצה בכך. וכיון שכך, רצה שיפטור היבם את האשה, אמר ליה לו ליבם: חלוץ לה, ובכך אתה כונסה נושאה לאשה, שרצה להטעות אותו שיחלוץ. ואכן כך עשה היבם. לבתר לאחר שחלץ לה, אמר ליה לו ר' חייא ליבם: השתא, מינך אפסלא לה מעתה, ממך היא נפסלה לעולם, שכיון שחלצת לה חליצה כל שהיא, הרי שוב אינך מותר בה, ואין לך איפוא מה להפסיד, לכן חלוץ לה עוד חליצה מעלייתא מעולה, הגונה, כי היכי דתישתרי לעלמא כדי שתהיה מותרת לעולם, לאחרים.

7 מסופר: בת חמוה חמיו, גיסתו של רב פפא נפלה לייבום לפני יבם שאין הגון לה, שרצה לנושאה לאשה. אתא בא המקרה לקמיה לפני אביי, אמר ליה לו אביי ליבם: חלוץ לה, ובכך אתה כונסה. אמר ליה לו רב פפא: וכי לא סבר לה מר אין אדוני סבור להא לזו שאמר ר' יוחנן שדבר זה איננו מועיל כלל? אמר לו: ואלא היכי אימא ליה איך אומר לו?

8 אמר ליה לו: כפי שהציע ר' יוחנן עצמו — חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז. אמר כך אביי ליבם, ועשה הוא כדבריו וחלץ לה. לבתר לאחר שחלץ לה, אמר לה אביי לגיסתו של רב פפא: זיל הב ליה לכי ותני לו, שהרי הבטחת לו מאתיים זוז. אמר ליה לו רב פפא בשבילה: משטה אני בך עבדה ליה עשתה לו, כלומר, לא התכוונה לכך ברצינות, ואין זו התחייבות שאפשר לגבותה.

9 שכן מי האם לא תניא שנינו ברייתא מעין זו: הרי שהיה אדם בורח מבית האסורין, וכמובן ממהר להימלט מן המקום, והיתה מעברא מעבורת לפניו, לעבור את הנהר, וצריך לעבור בה ובעל המעבורת איננו רוצה או איננו ממהר, ואמר ליה לו האסיר לבעל המעבורת: טול קח דינר והעבירני, וזה סכום הרבה יותר גדול ממה שהיה צריך לשלם — אין לו לאותו אדם שהעבירו אלא שכרו הרגיל, ופטור מלשלם מה שהבטיח יותר.

10 אלמא אמר ליה מכאן שיכול לומר לו לאיש כזה משטה אני בך, ולא היתה זו התחייבות ממשית — הכא נמי כאן גם כן יכולה היא לומר לו משטה אני בך, ולכן פטורה מלשלם את מאתיים הזוז. שמע אביי דברים אלה, והסכים להם. אבל התפעל מחריפותו של רב פפא, שהיה אז צעיר לימים.

11 אמר ליה לו אביי לרב פפא: אבוך היכא אביך היכן הוא? אמר ליה לו: במתא בעיר הוא; אימך היכא אמך, היכן? אמר ליה לו: במתא בעיר. וחשב אביי שמפני שהוריו של רב פפא נמצאים בסמוך לו ומספקים לו כל צרכיו, והוא אינו מעורב בעסקים, יכול הוא לעסוק בתורה בנחת ולהצליח בה כל כך. יהיב בהו עיניה נתן אביי בהם את עיניו מתוך הרגשה של צער ותרעומת לפי שאביי עצמו היה יתום ועני בצעירותו, ושכיבן ומתו שניהם, אביו ואמו.

12 ב תנו רבנן שנו חכמים: חליצה מוטעת — כשרה. גט מוטעה — פסול. חליצה מעושית, כלומר, שעושים אותה בכפייה — פסולה, גט מעושה — כשר. ומבררים: היכי דמי כיצד בדיוק הדבר בענין גט מעושה, אי אם כפו אותו עד שאמר "רוצה אני" לגרשה — אפילו חליצה נמי גם כן תהיה מועילה, אף שתחילתה היתה בכפייה. ואי ואם לא אמר "רוצה אני" — גט נמי גם כן לא מועיל בכפייה!

13 ומשיבים: הכי קאמר כך אמר: חליצה מוטעת — לעולם כשר, וגט מוטעה — לעולם פסול. חליצה מעושית וגט מעושה — זימנין לפעמים כשר וזימנין ולפעמים פסול. כיצד? הא זה שאמר "רוצה אני", אפילו אם אמר זאת בגלל כפייה — מועיל. הא זה שלא אמר "רוצה אני" — אינו מועיל.

14 דתניא שכן שנינו בברייתא: מה שנאמר בכמה קרבנות "יקריב אתו" ויקרא א, ג — מלמד שכופין אותו להקריב מה שנתחייב בו. יכול בעל כרחו לגמרי, וכגון שנוטלים לצורך זה מרכושו בלי רצונו — תלמוד לומר: "לרצנו" שם. הא הרי כיצד מתיישבים שני הדברים? — כופין אותו בעונשים או בקנסות עד שיאמר "רוצה אני". וכן אתה מוצא בגיטי נשים שאי אפשר לכתוב גט במקומו של הבעל, אבל כופין אותו עד שיאמר "רוצה אני", וכותב גט ונותן לה מרצונו.

15 ג אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא: חולצין אף על פי שאין מכירין. כלומר, אף שאין לפני בית הדין עדות גמורה שאכן אלה הם היבם והיבמה, אם רוצים אנשים לעשות חליצה — אין צריכים לבדוק אחריהם. וכן ממאנין, אם באה אשה למאן בבעלה — ממאנת, אף על פי שאין מכירין ואין יודעים שילדה זו היא אכן אשתו של האיש שממאנת בו.

16 לפיכך, אין כותבין גט חליצה שטר המאשר את קיום החליצה אלא אם כן מכירין, ואין כותבין גט מיאון אלא אם מכירין, והטעם לכך: דחיישינן שחוששים אנו לבית דין טועין, שמא יהיה בית דין שלא יידע ששטר כזה איננו הוכחה גמורה שנעשה הדבר כדין, ושהנחלצת אכן חלצה מיבמה, והממאנת היתה אמנם אשתו. אלא צריך לבדוק אחר כך שוב כדי להתיר נשים אלה לאחרים, ולכן אין כותבים שטר אלא אם כן מכירים, כדי שבית הדין שבא להתירם יוכל לסמוך על השטר.

17 ורבא דידיה משל עצמו אומר להיפך: אין חולצין אלא אם כן מכירין, ואין ממאנין אלא אם כן מכירין. לפיכך, כותבין גט חליצה אף על פי שאין מכירין, שכיון שראו עדים שעשו חליצה — ודאי בדק כבר בית הדין את הדבר כראוי, ולפיכך, כותבין גט מיאון אף על פי שאין מכירין, ולא חיישינן ואיננו חוששים לבית דין טועין שמא עשה הבית דין הראשון בלא להכיר.

18 א משנה מצות חליצה כך היא נעשית: בא הוא ויבמתו לבית דין, והן, החכמים שבבית הדין, משיאין לו עצה ההוגנת לו, אם לייבם או לחלוץ, שנאמר: "וקראו לו זקני עירו ודברו אליו" דברים כה, ח,

19 ואם החליטו לחלוץ, היא אומרת: "מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי" שם ז, והוא אומר: "לא חפצתי לקחתה" שם ח. ובלשון הקדש היו אומרים דברים אלה ולא בשפה אחרת. אחר כך "ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו" שם ט, וצריך שיהיה זה רוק הנראה לדיינים. "וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו" שם. עד כאן היו מקרין מקריאים להם את מה שעליהם לומר.

20 וכשהקרא פעם ר' הורקנוס תחת האלה בכפר עיטם, וגמר להקריא את כל הפרשה, הוחזקו, כלומר, נעשה מנהג, להיות גומרין את כל הפרשה. ואומרים: "ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל" שם, י. מצוה זו, לומר "בית חלוץ הנעל", היא בדיינים, ולא מצוה בתלמידים, כלומר, שאר הנמצאים במקום. ר' יהודה אומר: מצוה על כל העומדים שם לומר "חלוץ הנעל".

21 ב גמרא אמר רב יהודה, מצות חליצה כך סדרה: קוראה היא "מאן יבמי" וגו', ואחר כך קורא הוא "לא חפצתי לקחתה", וחולצת, ורוקקה יורקת, וקוראה "ככה ייעשה" וגו'. ושואלים: מאי קמשמע לן מה השמיע לנו בכך? הלא מתניתין משנתנו היא! ומשיבים: הא קמשמע לן דבר זה השמיע לנו שאמנם מצוה הכי כך היא, אבל היא אינה בכלל חובה מעכבת, ואי אפיך ואם הפך את הסדר, לית לן אין לנו בה איסור, אף שלא עשה כראוי.

22 ומעירים: תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך: בין שהקדים חליצה לרקיקה, ובין שהקדים רקיקה לחליצה — מה שעשה עשוי.

23 ג אמר אביי בפרטי דינים אלה: האי מאן דמקרי מי שמקריא ליבם וליבמה את גט נוסח חליצה, שלא ליקרי לדידה יקריא לה "לא" לחודיה לעצמו ו"אבה יבמי" לחודיה לעצמו, מפני שאופן קריאה כזה משמע שהוא קורא: אבה יבמי. אלא יקריא ברציפות "לא אבה יבמי", כדי שכוונת הדברים תהא ברורה.

24 ולא ליקרי לדידיה יקריא לו, ליבם "לא" לחודיה לעצמו ואחר כך "חפצתי" לחודיה לעצמו, שכן באופן זה משמע מדבריו "חפצתי לקחתה", אלא יקריא בבת אחת "לא חפצתי לקחתה". רבא אמר: אפסוקי מילתא הפסקת דבר בלבד היא, ואפסוקי מילתא והפסקה בדבר אחד שלם שהוא בעצם רק הפסקת נשימה בלבד לית לן אין לנו בה כל צד חשש.

25 מסופר: רב אשי אשכחיה מצא אותו את רב כהנא דקמצטער ומקרי שהוא מצטער, מתייגע, ומקריא לה ליבמה אחת, שתאמר "לא אבה יבמי" בבת אחת, כיון שהיבמה לא הבינה והיתה משבשת את הדברים, והוא רצה שתגיד את שלוש המילים כאחת, אמר ליה לו רב אשי: וכי לא סבר ליה מר להא האם אין אדוני סבור לזה שאמר רבא, שדבר זה אינו מעכב?

26 אמר ליה לו: למרות שחלק רבא על אביי בענין "לא חפצתי לקחתה", מודה רבא ב"לא אבה יבמי", שקריאה זו היא עיקר הענין, ודבר זה צריכה היא לומר כראוי. ועוד אמר אביי: האי מאן דכתב גיטא דחליצתא מי שכותב שטר חליצה — ליכתוב הכי שיכתוב כך: אקרינוה לדידה הקראנו לה מן "מאן יבמי" עד "אבה יבמי", ואקרינוהו לדידיה והקראנו לו מן "לא" עד "לקחתה", ואקרינוה לדידה והקראנו לה מן "ככה" ועד "חלוץ הנעל".

27 מר זוטרא היה משרטט אותה, שהיה עושה שורות בקלף כמו שכותבים תורה, וכתיב לכולא וכותב את כל הפרשה, כדי שתהיה לנגד עיני המשתתפים במעמד החליצה. מתקיף לה מקשה על כך מר בר אידי: והא והרי דבר זה לא ניתן ליכתב לעצמו! שהתורה ניתנה להיכתב רק בשלימותה, ואסור לכתוב חלקים מן התורה כשאין מצוה לכותבם לעצמם. ומעירים: אף על פי כן הלכתא כוותיה הלכה כשיטתו של מר זוטרא, שכיון שיש כאן צד מצוה ואינו כותב לשם פרשה מיוחדת לעצמה — מותר לכתוב.

28 ד אמר אביי: אם רקקה היבמה, וקלטתו סחבה אותו הרוח ולא הגיע הרוק אל מול פני היבם — לא עשתה ולא כלום. מאי טעמא מה טעם הדבר — "וירקה בפניו" שם ט בעינן צריכים אנו. הלכך על כן, אם הוא ארוך גבוה והיא גוצה נמוכת קומה וקלטתהו הרוח — איכא יש, מתקיים "בפניו", שהרי מרגע שיצא הרוק מפיה, היה זה מול היבם "בפניו". אבל היא ארוכה והוא גוץ — בעינן צריכים אנו עד דמטי להדי אפיה והדר אזיל שיבוא הרוק אל מול פניו ואחר כך ילך ברוח. ואם היתה גבוהה ממנו והרוק ניתק מפיה ועף ברוח לפני שהגיע לגובה פניו — לא יצאה ידי חובה.

29 אמר רבא: אכלה תומא שום ורקתה ירקה, אכלה גרגישתא אדמה, סוג חימר שהיו לועסים לרפואה, ורקתה ירקה בגלל כך — לא עשתה ולא כלום, שאין זו קרויה יריקה. מאי טעמא מה טעם הדבר — "וירקה" מעצמה בעינן צריכים אנו, וליכא ואין כאן, שהרי היא יורקת רק בגלל דבר אחר שגורם לה להצטברות רוק בפה. ואמר רבא: צריכי דייני למיחזי רוקא כי נפיק מפומא צריכים הדיינים לראות את הרוק כאשר הוא יוצא מפי היבמה ולא די בעובדה שירקה רוק על הארץ. דכתיב שנאמר: "לעיני הזקנים... וירקה", ללמד שהיריקה צריכה להיות לעיני הזקנים.

30 ה שנינו במשנה על מה שנאמר "ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל" — מצוה בדיינין וכו' ולא בתלמידים. תניא שנויה ברייתא, אמר ר' יהודה: פעם אחת היינו יושבים לפני ר' טרפון, ובאתה באה יבמה לחלוץ, ואמר לנו ר' טרפון, ענו כולכם: "חלוץ הנעל", "חלוץ הנעל", "חלוץ הנעל"